תקווה בלי גבול ברחמי ה׳
מוסר השיעור: בנימין לוריא
ככל שהמרחק גדול יותר בין המקום שבו האדם נמצא לבין המקום שאליו הוא רוצה להגיע, התקווה גדולה יותר. לפי הביאור שנמסר בשם הרמח״ל הקדוש, התקווה המשמחת ביותר את הקדוש ברוך הוא היא תקווה חסרת כל גבול. דווקא ברגעי נפילה, כשאדם חושב שהוא הגרוע ביותר בעולם, התקווה נבחנת. מי שאינו מאמין שהוא יכול לצאת מזה ברגע אחד לכיוון אחר עושה כביכול גבול לקדוש ברוך הוא.
חלק אתקווה בלי גבול ברוחניות ובגשמיות
מי שמאמין שיוכל להתפלל שהמשרד יהיה שלו, אבל חושב שאת הבניין כבר לא יקנה, שם לעצמו גבול. מי שמאמין שיוכל לקבל את הבניין יקבל את הבניין. אחד רואה כלגיטימי להרוויח עשרת אלפים שקל ואחר מאה מיליון, ובאותה מידה שואל אדם עד היכן מגיע הגבול שהוא מקווה להגיע אליו בתוכו: האם הוא מסכים לקוות שיום אחד לבו יהיה נקי כמו לבו של הרב שלמה קרליבך. מי שלא ענה כן הגביל כביכול את רחמי הבורא עליו. מי שחושב שהוא למטה חושב גם שהוא למעלה, ולכן הוא מתגאה או עצוב כל הזמן. מי שמבין שאינו יכול לפתוח את עיניו אם ה׳ לא מזיז לו אותן יודע שהבלתי גבול עושה את הדברים, ושהוא יכול להיות בכל נקודה אפשרית. תקווה זו מביאה טהרה, שפע וקדושה לעולם.
חלק באמונה ברחמים וראשית הבריאה בתקווה
לפי הביאור שנמסר בשם הרמח״ל הקדוש, מי שמאמין באהבתו וברחמיו של הקדוש ברוך הוא ובהשגחתו יכול להגיע לכל מקום, וכל ההפכים והדעות שבעולם יכולים להוביל בסוף לאחדות גמורה. במקום לחשב איך זה יכול לקרות, האדם נשען אחורה ומקווה. לפי מה שנמסר בשם הרמח״ל, מי שיש לו תקווה ברחמי ה׳ אינו יכול להיכנס לגיהנום, ואם נכנס וקיווה, באותו רגע הוא יוצא משם. תקווה פירושה סמיכה על כך שהאהבה, הרחמים והקשר עם ה׳ גדולים מן המעשים. אין זה תירוץ לעשות רע, אלא סיבה לאהוב ולכבד יותר. לפי ההקראה שנמסרה בשם הרמח״ל, על הפסוק "בראשית ברא אלוקים" נאמר שאין ראשית אלא תקווה. לפי הביאור שנמסר, שום חושך לא נברא לשם עצמו: כל חושך נברא כדי שייכנס לתוכו אור, ויתגלה בו רובד עמוק יותר של תקווה ורחמים.
חלק גביטחון אמת וביטחון בהשתדלות
לפי ההקראה שנמסרה בשם הרמח״ל, תקוות אמת היא הביטחון בהשגחה, וכל שאר הביטחונות בהשתדלות הם ביטחונות של שקר. מי שחושב שהוא עושה את הדברים עסוק כל היום בתכנון איך ומתי יפעל, ובהכרח הוא עצוב כשלא הולך לו וגאה כשהולך לו. ביטחון ותקווה פירושם שהאדם רק עושה תנועות בידיים כדי לקבל את מה שכבר נגזר עליו, ולכן אין ממה לברוח ואין אחרי מה לרדוף. היעד הוא השקר הגדול ביותר, כי מי שמחשבתו בעתיד אינו נמצא כאן. ייתכן שהיעד האמיתי הוא לא להציב יעדים אלא להיות נוכח ברגע ולבטוח בתהליך. אין זה ביטול של תכנון ואחריות, אלא חיים מתוך אמונה שה׳ יודע מה הוא עושה.
חלק דתפילת המקווה עולה עד ה׳
נאמר: "וידעת כי אני ה׳ אשר לא יבושו קוי". לפי ההקראה שנמסרה בשם הרמח״ל, על הפסוק "לישועתך קויתי ה׳" נאמר שתפילת המקווה עולה בלי אמצעי, לא על ידי מלאך, כמו מי שמדבר לנוכח, והקו בוקע ועולה עד ה׳ ממש. ככל שאדם חושב שאינו ראוי, תקוותו גדולה יותר, והוא מגלה עוד שרחמי ה׳ גדולים ממעשיו; התוצאה אינה באחריותו של האדם; די שירצה באמת להיות טוב בכל לבו ויקדים זאת לכל כבוד וכסף. המקווה תמיד בשמחה, והמצטער שרוי ביגון ואנחה וחושב שאין לו תרופה. מי שאינו מקווה חושב שמעשיו ותפיסת עולמו גדולים מאלוקים, ועל המקווה נאמר: "כי אשב בחושך ה׳ אור לי". בפסוק באיוב מובאת תקווה לדל. לפי אותה הקראה, גם מי שדל במעשים טובים יש לו תקווה; הדברים שנמסרו בה הם שה׳ יתגלה אליו, יעביר כל פשעיו, וזה סוף התיקון.
חלק הלעצור את גלגל החיים
מעולם לא נפטר אדם עשיר או מצליח שאמר שהיה מוכן להקריב את חייו למען הכסף וההצלחה. בסוף כולם שואלים למה לא היו אב טוב ובעל טוב, ולמה לא עשו את מה שהם אוהבים ולא השאירו חותם. לפעמים אדם אינו עוצר את החיים משום שאין לו תקווה, והוא חושב שכך זה וכך זה יהיה. מכאן הערך של רגע אמיתי של תקווה ביום, עשר דקות או רבע שעה, לעצור, להסתכל לשמיים ולבקש מה׳ שיזכה להיות טוב. אין אדם יכול לפתוח את עיניו ולשמור על דיבורו אם ה׳ לא נותן לו. בזמן הזה האדם מקווה שגם הוא יזכה לשפע רוחני וגשמי, לחיים של שמחה, להיות נוכח ברגע ולחייך.
חלק ולדעת למה להתגעגע
בשיעור נאמר על ימים של חיפזון לעבודה בלי תפילת שחרית בנחת: "לזה אני לא אתגעגע". העצה היא לדעת למה להתגעגע ומה לרצות: לעצור הכול, לשאול מה באמת חשוב, ולבדוק אם יש תקווה להשיג לב נקי, ענווה ואהבה. אם התשובה היא כן, אין זה משנה מה הייתה התוצאה, וכשהאדם יגיע למעלה הדבר ישתלם.
