התפילה העומדת ברומו של עולם
מוסר השיעור: בנימין לוריא
בשיעור מתוארים דברי תורה עליונים שהתגלו לרבי צדוק הכהן בחלום, ומתוך ספרו רסיסי לילה נקרא מאמר עמוק על התפילה. חז״ל במסכת ברכות מונים את התפילה בין הדברים העומדים ברומו של עולם, כלומר היא מרוממת מכל ענייני העולם הזה. בדרך כלל רואים בתפילה מילוי של דבר חסר, ולא מטרה בפני עצמה. רבי צדוק רוצה לשנות את התפיסה הזאת ולהראות כמה ולמה התפילה עומדת בפני עצמה. לפי דבריו כל צער שה׳ שולח לאדם בעולם הזה נועד לעורר אותו לתפילה, וכל הגלויות והייסורים באים כדי להעלות את ענייני העולם הזה לרומו של עולם, עד שיהיה לילה כיום יאיר.
חלק אנוכח פני ה׳: מעלת העומד בתפילה
המתפלל עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה, ולכן הוא מרומם מכל חמדת העולם הזה. בביאור שבשיעור, בעולמות העליונים שואלים "איה מקום כבודו", ואין שם מושג של מלאך הנוכח פני ה׳. הפלא הגדול הוא שהאדם, הנחות כביכול בכל הבריאה, הוא הבריאה היחידה שיש בה מושג של נוכח פני ה׳: הוא עומד לפני המלך ומדבר איתו כבן המדבר אל אביו. מלאכים ושרפים יכולים לשיר, להודות ולשבח, אבל לעמוד נוכח פני ה׳ אינם יכולים, ובלשון הפלגה מתואר שהיו מוסרים את נפשם אלף פעמים ביום כדי לזכות במדרגה שיש לאדם בכל תפילת שחרית. ככל שעולים בעולמות כבודו של הקב״ה בלתי נתפס עד שמתייראים להזכיר את שמו, ובתפילה האדם אומר לו "אתה". לפי הביאור הזה, המדרגה הזאת מתגלה אך ורק בשעה שהאדם מתפלל.
לכאורה התפילה היא בקשה על מילוי חיסרון, ומילוי חיסרון אינו מדרגה גבוהה. במסגרת הקושיה שבשיעור מוצגת ההודאה כמדרגה הגבוהה ביותר. המדרש אומר שלעתיד לבוא כל התפילות בטלות וההודאה אינה בטלה, ובשיעור מובאים הדברים בלשון מזמור לתודה. מכאן הקושיה: איך הדבר הגבוה ביותר בעולם, מדרגת נוכח פני ה׳, מתגלה דווקא כשאדם מתפלל על חיסרון, ואפילו על חיסרון גשמי שלא נשאר ממנו דבר? אדם המבקש מה׳ נעליים בכל לבו נמצא באותה שעה במדרגה גבוהה מן המלאכים העליונים ביותר, אף שהנעליים יתבלו בתוך חודשיים.
חלק במשה רבנו ועמידתו בתפילה
משה רבנו עמד בהר לפני ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, והגמרא אומרת: "אין עמידה אלא תפילה". בשיעור מתבאר מכאן חידוש גדול: הכוח שהחזיק את גופו של משה רבנו כל אותם ימים היה כוח התפילה, שבו היה נוכח פני ה׳ וניזון מזיו השכינה, ולא כוח התורה שלו. התורה מתוארת כחיבור כביכול לגופו של המלך, והלומד מכונה איש האלוקים; התפילה מתוארת כמטרונה ובת המלך. במשל שבשיעור הלומד נחשב כאשת המלך, והמתפלל כבת המלך. בביאור שבשיעור, בתפילה יש חיבור וחן מיוחד שאינם קיימים אלא בזמן החיסרון והכאב.
רבי צדוק מסביר שבני אדם מזלזלים בתפילה משום שהם שקועים בעולם הזה, וחושבים שכל עיקרה הוא שאלת צורכיהם בעולם הזה ולא דבר העומד ברומו של עולם. כשמדברים על מעלת התפילה, הדעת פונה מיד אל כוחה למלא חסרונות ברוחניות ובגשמיות ולהושיע. צדקה, חסד ותורה נתפסים כמעלה בפני עצמה, והתפילה נתפסת רק כדבר גדול שיכול להושיע. בביאור שבשיעור, הזלזול האמיתי הוא שאין מושג כמה גדולה התפילה עצמה, יותר מחסד ומצדקה, ובמובן מסוים אף יותר מלימוד תורה, עד שראוי להשקיע בה גם בלי תחושת חיסרון.
חלק געולם הזה ועולם הבא: שניהם נקראים עולם
רבי צדוק מלמד שגם כל ענייני העולם הזה הם מה׳ יתברך, ויש להם חשיבות עליונה. מצד האדם העולם הזה דומה לפרוזדור, אבל מצד ה׳ יש בו הנהגה עליונה, והראיה שהוא נקרא בשם עולם, ובהסבר שבשיעור עולם הוא דבר שלם. העולם הזה והעולם הבא נקראים שניהם עולם, וההבדל ביניהם הוא שזה נגלה לעין, כמי שמצביע באצבע ואומר "הזה", וזה נסתר ונקרא "הבא". הם דומים ליום וללילה: בעולם הזה, מצד הסתר אור האלוקות, נגלים צורכי העולם הזה כאילו הם היפך רצון ה׳, שהרי תאוות העולם משכיחות את ה׳.
אבל ה׳ לא ברא דבר כדי להשכיחו, חלילה. מצד הפנימיות אין דבר בעולם, אפילו האפל ביותר, שנברא כדי להשכיח את ה׳. בדוגמה שבשיעור, גם שיר גס מלא קללות שנשמע לפתע ברכב לא הגיע לעולם בטעות, ויש לו סיבה ושורש. בשיעור נאמר במפורש שאין זו המלצה לשמוע אותו. ממילא כל צורכי העולם הזה, שה׳ ברא כדי שיהיו נצרכים לאדם, עומדים באמת ברומו של עולם. בביאור זה, התאווה, היצר והעניינים המשכיחים חשובים לגדילתו ולתיקונו של האדם, ולגילוי שהוא מביא, לא פחות מענייני הקדושה שלו.
חלק דתפילה על אלף שקל והעלאת החומר
על ידי התפילה האדם מכיר שכל צרכיו מה׳, ואם ה׳ לא ייתן לו אין לו כלום. כך ה׳ שם את האדם בפינה, והוא מוציא את הכוח הנעלה ביותר בעולם, נוכח פני ה׳, על אלף שקל. לכאורה זה רגע עצוב, אבל מאחורי הקלעים הקב״ה רוצה להרים את כל החומר שבעולם לדרגת תיקון, כדי שהחומר יזרח באור כמו שיהיה לעתיד לבוא, ואת החומר הוא מאיר על ידי תפילתם של ישראל. גם המתפלל על הדברים הפשוטים ביותר מעלה את החומר, כדי שהתיקון של לעתיד לבוא יוכל לקרות, וכשמתפללים על שרוך של נעל מביאים כביכול את הגאולה.
הקב״ה הסתיר את אורו כדי שיהיה צורך גשמי, והביא חיסרון כדי שמישהו יתפלל על החומר ויעלה אותו. כך גם בתאווה: אדם המבקש מה׳ אישה מתפלל על תאוות לבו, ובשיעור נדרש על המבקש להינשא הפסוק בתהלים "תאוות לבו נתתה לו". יש בכך עניין גבוה מאוד, שבסופו של דבר גם התאוות וגם העולם החומרי יזריחו ויראו שהכול היה ברצון ה׳. המתפלל חושב שהוא מבקש אלף שקל, והתמונה האמיתית היא שהוא חלק מתיקון הבריאה כולה.
חלק היום ולילה: אור התורה וכוח התפילה
רבי צדוק מבחין בין אור התורה לתפילה, שנקראים יום ולילה, שמים וארץ. התורה היא אור ה׳, והתפילה היפכה: אין תפילה אלא על חיסרון, והיא באה מתוך חשכה ושפלות, ועל ידי כך פיו של האדם נפתח בתפילה והוא מתעלה ויושב ברומו של עולם. השמחה נמשכת אחרי התורה, כי שתיהן בחינת יום, ואילו הזמן שבו אפשר להתפלל הכי טוב הוא כשאדם בקצה שלו, כמו שנאמר: "תפילה לעני כי יעטוף". בביאור שבשיעור, התפילה היא הגבוהה ביותר, שהרי המדרגה הגבוהה ביותר לעתיד לבוא היא "לילה כיום יאיר". הביאור מבחין בין שלוש דרגות: לילה, שהוא חיסרון, יום, שאין בו חיסרון, ולילה כיום יאיר, הגבוהה מכולן, ואליה מגיע האדם מתוך חסרונו על ידי התפילה.
חלק וכל היום: קושיית המדרש על תפילת דוד
במדרש שוחר טוב נשאלת שאלה על לשונו של דוד המלך, "אותך קויתי כל היום", וכן "אליך אקרא כל היום". בתהלים אין לשון גוזמא, וכל מילה בו מדויקת, כמו שרואים בתורות של רבי נחמן על מזמור אחד, שאפשר ללמוד ימים ושנים. המדרש שואל: "וכי אפשר לו לאדם להתפלל כל היום?" בשיעור מודגש שזו שאלה של חז״ל, ולא שאלה של מה בכך. התשובה קשה להבנה: "כל היום" הוא כל ימות העולם הזה, שהוא יום לאומות העולם ולילה לישראל. התשובה קשה מן השאלה: וכי דוד המלך, שחי שבעים שנה, התפלל כל ימי העולם הזה? ועוד, למה קרא לעולם הזה בלשון האומות, יום, ולא בלשון ישראל, לילה?
חלק זתפילה שגורה בפה
רבי צדוק מביא את הפסוק "ואני תפילתי לך ה׳ עת רצון": עת רצון היא השעה שבה ה׳ רוצה שיתפללו לפניו. מצד עצמו אין אדם יכול להתפלל לפני ה׳ כלל, כמו שאומרים "ה׳ שפתי תפתח", וכשה׳ פותח את הפה בתפילה, התפילה שגורה, כלומר משולחת מלמעלה, ואז היא מקובלת. עיקר התפילה בא מתוך הרגשת הצער והחיסרון, כמו שנאמר "תפילה לעני כי יעטוף", והתפילה מעומק הלב בהרגשת החיסרון גם היא מה׳. ה׳ מביא את האדם לחוסר אונים, לאי ודאות ולכאב, עד קצה הפינה, עד שהתפילה פורצת מן הגרון.
כך מצינו ברבי חנינא בן דוסא, שהיה יודע שתפילתו התקבלה כשהייתה שגורה בפיו. פיו נפתח לבקש רחמים כשהיה מצר מאוד על חוליו וצערו של החולה, וככל שהצטער עליו יותר והיה קרוב אליו יותר, כן נפתח פיו ברחמים. בדרשה זו שגורה אינה רק רצף של מילים, אלא שהתפילה נשלחה מלמעלה ויוצאת מן הלב, תפילה של חיסרון. כל צער שה׳ שולח לאדם בעולם הזה נועד לעוררו לתפילה, משום שבתפילה מתקנים את הבריאה. בשיעור נאמר שלעתיד לבוא, ולא היום, יתגלה שכל חטא שהוביל לדין, לחיסרון ולתפילה, היה כדי להוציא מן הגרון את פרץ התפילה מתוך הרגשת הכאב.
חלק חישראל אינם יכולים לשאת צער
בשיעור מתוארות נשמות ישראל כרגילות לעונג תמידי, ולכן ישראל אינם יכולים לשאת צער וחיסרון. להמחשה מתוארים בני אומות העולם שחיים מאה שנה בעוני ובאיסוף בקבוקים, ואינם קמים בבוקר ובוכים לה׳ שיוציא אותם משם. בלב ישראל הצער אינו נסבל, וזה צורך אצלם, ובכך נראה כמה קטנים הם וכמה חזקים. בשיעור מוסבר שכשישראל נופלים הם נופלים נמוך יותר מאומות העולם, ונפילה זו נקשרת לרדיפתם אחר העונג ולכך שאינם יכולים בלעדיו. ומשום כך כל צער שה׳ שולח לאדם בעולם הזה נועד לעוררו לתפילה.
חז״ל אמרו שהאבות היו עקרים משום שהקב״ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, ועל זה אמרו: "לעולם יקדים אדם תפילה לצרה", כדי שיתעורר מעצמו ולא יזדקק לצרה שתעורר אותו. כל הגלויות והייסורים באים רק כדי להעלות את ענייני העולם הזה לרומו של עולם על ידי התפילה, עד שיהיה לילה כיום יאיר בשלמות. במבט שלעתיד לבוא המוסבר בשיעור, יתגלה שההסתרה, הכאב, הגלויות, העונשים והחטאים מתוקנים לגמרי מצד הפנימיות, והם באים להעלות את החלק החיצוני בלבד. לפי הביאור בשיעור, בסוף יתגלה שהמבקש מה׳ גאולה הוא שגואל כביכול את ה׳. רבי נחמן מברסלב, רבנו הקדוש, מלמד על הפסוק "ותחסרהו מעט מאלוקים" שכל מה שחסר לאדם, ברוחני ובגשמי, החיסרון הוא בשכינה, שהיא בחינת אלוקים.
חלק טהגלות כיום ואור לאומות העולם
בהמשך הביאור על המבט לעתיד לבוא נאמר בשיעור שישראל הופכים את הכאב והחיסרון למעלה: ה׳ שם אותם בחטא ובהסתרה כדי שכאילו ייענשו, והחיסרון שמצד העונש יעורר אותם להתפלל ולתקן את העולם. בכל מקום צרות ישראל נקראות חושך ולילה, ולשון יום בכתוב היא אור ה׳ המאיר בלבבות. בלשון "כל היום" גילה דוד המלך את הסוד, שכל הגלות שעם ישראל חווה בכל הדורות, כל הצער וכל הייסורים, אינה אלא יום מצד התגלות מידת היום, כשה׳ רוצה להאיר לעולם. וכן מובא המאמר שבתשעה באב נולד משיח, ובגמרא מתואר שבחורבן מצאו את הכרובים מעורים זה בזה; ידוע שזו התחברות ישראל לאביהם שבשמים. בלשון הביאור שבשיעור, אצל ה׳ אין לילה: כל מידה היא אור מיוחד, ויש אור ואור אחר.
כפי שמוסבר בשיעור, כל מה שעם ישראל עוברים כדי לגלות את האור בעולם הזה הוא צורך של ה׳, בשביל אומות העולם: ישראל נטלו על עצמם את המשא להאיר בהם. משל לשבעים ואחד אנשים שבדרכם מקום מסוכן מאוד, וכולם חוששים לחייהם; קם מנהיג אחד ואומר: "אני אלך, אמצא את הדרך ואסלול אותה, ואחזור לקחת אתכם". המתפלל מתפלל באמת בעבור ה׳, שרוצה להוביל את העולם למדרגת ההוד, שבה גם אומות העולם יכירו באור ה׳ המתגלה מישראל, אפילו מצד הגשמיות. הדבר דומה למורה, החכמה מן התלמיד, שכל סיבת היותה בכיתה היא ללמד אותו.
חלק ימידת ההוד ובגדי אהרן הכהן
ישראל הם אור לגויים. האר״י הקדוש מלמד שהגלות נקראת "דוה", כמו נידה, ואותיות דוה הן אותיות הוד. הוד הוא זיו ויופי הבולט מחוץ, שהעין רואה אותו, ולא אור פנימי בלבד. בביאור שבשיעור זו מדרגה גבוהה מאור פנימי: האור מזריח כל כך עד שרואים אותו בחוץ. כך הבא אל צדיק גדול אינו יכול להשיג את פנימיותו, ואינו יודע מה הוא עושה ובאיזו מדרגה הוא נמצא, ובכל זאת מרגיש שמשהו קורה שם. בזכות ההוד אפשר לטעום מן האור.
אהרן הכהן היה בסוד ההוד, ולבש בגדי כבוד ותפארת, המתוארים בשיעור כבגדים המפוארים ביותר בבריאה כולה. מידת ההוד מקרינה החוצה, ולכן היו לו לבושים לכבוד ולתפארת. אין בכך פחיתות, חלילה, אלא להפך: גם החומר מקודש, כי הכול של ה׳. האור החיים הקדוש כותב שיש נשמות ישראל המצויות בגופים של גויים. בשיעור מתבאר שעל דרך זו יש נשמות ישראל היורדות בגופים של גויים כדי להביא ניצוץ ממקום רחוק שגוף של יהודי אינו יכול להגיע אליו; כשהם מתגיירים הם מביאים, בלשון השיעור, את מה שאיש לא היה מוכן להביא, מן הרחוק ביותר. במבט זה נאמר בשיעור שתמיד הגבוה ביותר בא מבחוץ.
חלק יאפנימיות ישראל וחיצוניותם
פנימיות ישראל, מי שיש בו נשמה, דבוקה בה׳ כל הזמן. רק מצד החוץ יש טענה, כמו שהיו ישראל עובדי עבודה זרה במצרים, וזה מצד חשכות העולם הזה. כלשון חז״ל: "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה..." בעולם הזה הפנימיות נעלמת, ובחיצוניות קשה להיות נקי ומזהיר לגמרי ולהקרין את האור החוצה. ה׳ רוצה להאיר גם את חיצוניות ישראל, שלעתיד לבוא יבהיקו גם מבחוץ, כמו שנאמר: "ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדו כי פי ה׳ דבר". לפי הביאור בשיעור, זה לצורך אומות העולם: כשהחומר יתוקן הם יראו בעין שכל מה שישראל חשבו, ראו, שמעו, עשו ודיברו היה חיפוש אחר ה׳, מכוח החיסרון שהם מתפללים עליו.
חלק יבכל חיסרון הוא פתח לתפילה
העצה העולה מן המאמר היא מבט חדש על החיסרון. כל צער שה׳ שולח לאדם, גם על דבר קטן כמו אלף שקל או שרוך של נעל, נועד לעורר אותו לתפילה, והתפילה הזאת מעלה את החומר ומקרבת את התיקון של לעתיד לבוא. מי שמתפלל מתוך החיסרון עומד נוכח פני ה׳, במדרגה שעליה נאמר בלשון ההפלגה בשיעור שהמלאכים היו מוסרים נפשם, והוא חלק מתיקון הבריאה כולה. וחז״ל אמרו: "לעולם יקדים אדם תפילה לצרה", כדי שיתעורר לתפילה מעצמו ולא יזדקק לצרה שתעורר אותו.
