הטלית מול הדלת
הסיפור מסופר, כנראה, על רבי לוי יצחק בנדר. אצל חסידי ברסלב היה מנהג: היו כאלה שבכל בוקר התעטפו בטלית ושכבו על הרצפה, עם הרגליים לכיוון הדלת, כמו שמשכיבים את מי שנפטר, ונזכרו ביום המיתה. מישהו שאל אותו: זה לא מכניס אתכם לדיכאון? כל בוקר אתם שוכבים על הרצפה. על מה אתם חושבים שם, על גיהנום?
ענה לו רבי לוי יצחק בנדר: זה בדיוק להפך. כל בוקר, כשאנחנו שוכבים על הרצפה עם הטלית, אנחנו נזכרים כמה העולם הזה זמני, ושהבית שלנו בכלל לא נמצא כאן, אלא למעלה. אנחנו חושבים כמה טובים עלינו להיות, וכמה טוב אפשר להספיק לעשות כל עוד אנחנו כאן. ואז אנחנו קמים בשמחה גדולה לעשות טוב באותו יום, כי אנחנו יודעים שהעולם הזה הוא הבל. זה בדיוק הפוך ממה שאתה חושב.

