כל האתר

כעס, ביטחון בה׳ ושמירת הלשון

יום שנישיעור של 49 דקות

מוסר השיעור: בנימין לוריא

מידת הכעס עומדת במרכז הלימוד: בשעת הכעס הנפש, הרוח והנשמה של האדם נטמאות, וגדול מאוד מה שזוכה מי שמוכן לכבוש את עצמו ולשתוק. האמונה שמה שקורה קורה רק מה׳ נלמדת לצד הביטחון באהבתו. מי שמרגיל את עצמו להיות זהיר בלשונו, שלא לספר בגנות חברו ושלא להלבין את פניו, נשמר ממילא גם מגזל ומגניבה, ובמשך הזמן נעשה נקי מכל העוונות שבין אדם לחברו. דעת הצדיקים היא שלא לפגוע באף בריה, גם לא באישה וגם לא בילדים.

חלק אהכעס סותם את השכל

הגמרא במסכת ברכות מביאה את דברי אליהו לרב יהודה אחיו של רב סלא חסידא: "לא תרתח ולא תחטי", כלומר לא תתרגז ולא תחטא. כשאדם כועס, שכלו כאילו נסתם, והוא אינו רואה את מעלות זולתו, כמו שנאמר: "עששה מכעס עיני". על ידי הסבלנות האדם מקובל על כולם, על בני ביתו, חבריו ותלמידיו. בשעת הכעס עיקר הדבר הוא לזכור את הפסוק "לולי ה׳ עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי", ולדעת שצריכים תמיד רחמי שמיים כדי להתגבר על ניסיונות הכעס.

על כך נאמרת תפילה, שה׳ יציל את האדם היום ובכל יום מן הכעס ומן ההקפדה, וגם מן העצבות, שיהיה בעל ענווה וסבלנות, ושיראה תמיד את מעלת חבריו ולא את חסרונם. בתפילה מתוודים על חולשת הלב במידת הכעס ומתחרטים על כל הפעמים שכעס האדם וגרם צער לעצמו ולאחרים. מבקשים שה׳ יסיר מן האדם את לב האבן ויתן לו לב בשר, שיזכה לאמונה שלמה שהכול ממנו, שישמור על הפה בשעת הכעס, ושיהיה מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים.

חלק בהחסיד שלן בבית הקברות בראש השנה

מי שזוכה להינצל מן הכעס זוכה ליותר ממון. הגמרא במסכת ברכות מספרת על חסיד שאשתו הקניטה אותו בערב ראש השנה, והלך ולן בבית הקברות. בהרחבת המעשה מתואר שהאישה ביקשה לריב, והאיש התאפק וחיפש לעצמו עיסוקים בבית, עד שהבין שאם לא ייצא תפרוץ מריבה גדולה. הוא לא הלך לבית המדרש או לבית הכנסת, כדי שלא ישאלו אותו למה בא ויבינו שרב עם אשתו, ויהיה בכך לשון הרע. המקום היחיד שאין בו אנשים היה בית העלמין, והוא היה מוכן להיות שם יומיים לבד, בלי אוכל ובלי שתייה, ולוותר על מצוות ראש השנה, ובלבד שלא ייפול בכעס. על האיש שבמעשה נאמר שעדיף היה לו לוותר על כל עבודות אלול והחגים בשביל פעם אחת שלא יבוא לידי כעס אמיתי.

בהרחבת המעשה, מן השמיים ראו שהוא מוכן לצאת מביתו כדי שלא להכניס אל זר בקרבו ושלא להיטמא בטומאת הכעס, וכדי שאשתו לא תיפגע ולא יהיה לשון הרע. בבית העלמין ניתן לו כוח לשמוע את הרוחות מספרות מה נגזר בראש השנה. בהרחבת המעשה הוא שמע על השקעה בסחורה מסוימת, וכשחזר הביתה בשלום ובחיוך השקיע בה ונעשה עשיר גדול, בזכות הזמן שלא כעס. מכאן שהקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה. התפילה היא לזכות שלא לכעוס בלי להזדקק לדרכים ארוכות כאלה, וכמו שמתפללים: "ולא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון".

חלק גחומרת הכעס, ובמיוחד בשבת

הרמב״ם בהלכות דעות כותב שהכעס מידה רעה מאוד, ושראוי לאדם להתרחק ממנה עד הקצה האחר. עוד כותב הרמב״ם שמי שרוצה לכעוס על בני ביתו כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם כאילו הוא כועס, ודעתו תהיה מיושבת עליו בינו לבין עצמו. הכעס בא מגסות הרוח, מן הגאווה. כשיש צורך לכעוס על הילדים כדי להפרישם מדבר עבירה, מחכים לשעה שבה האדם רגוע לגמרי ואינו כועס כלל. הכועס נחשב כעובד עבודה זרה, ונשמתו מסתלקת ממנו, כמו שנאמר: "טורף נפשו באפו". אשרי מי ששומר את ליבו ומפנה את יצר הרע משני בתי הלב, ומתרחק מאוד מן הכעס ומן העצבות בשבת הקדושה. בשבת חומרת הכעס גדולה פי אלף. מבקשים שה׳ ייתן דעת כזו, שגם כשילד עושה מעשה שטות שבאמת היה מקום לכעוס עליו, לא יכעס האדם ולא יקפיד בשבת, ויהיה כמו מים.

חלק דטומאת הכעס

בזוהר בפרשת תצוה מבואר הפסוק "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו": כשברא הקדוש ברוך הוא את האדם, עשה אותו בדיוקן העליון ונפח בו רוח קדושה הכלולה משלוש, נפש, רוח ונשמה, והנשמה היא הכוח העליון לשמור את מצוות ה׳. עוד מבואר שם שאם הנשמה הקדושה מובאת לעבודה אחרת, היא מיטמאת ויוצאת מעבודת אדונה, משום ששלושת הכוחות הם אחד. מכאן שבשעת הכעס הנפש, הרוח והנשמה כולן מיטמאות, וזו הטומאה הגדולה ביותר שבתורה. הכועס עוזב את עבודת המלך.

מתפללים "ולמקללי נפשי תידום, ונפשי כעפר לכל תהיה": שאם יבוא ניסיון, ה׳ ירחם ויתן כוח לשתוק בלי טיפה של כעס. חז״ל אמרו שכל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו. השכר של מי שכובש את עצמו ושותק גדול כל כך לעומת צער השתיקה, שאילו היו לאדם עיניים לראות, לא הייתה כאן בחירה כלל: כמו להחליף מיליון בכמה שקלים. אדם שבולם את פיו יכול לפקוד עקרות, לזכות לעשירות ולרפא חולים, וכוחו "תולה ארץ על בלימה". לפעמים מבזבזים כוח כזה על כמה מילים של כעס, לאישה או לילד.

חלק השני חלקים בביטחון

הדבר הנצרך ביותר לעובד ה׳ הוא הביטחון בו בכל דבריו, בגלל התועלות הגדולות שבו בענייני התורה והעולם. לביטחון יש שני חלקים. החלק הראשון הוא הידיעה הברורה שהכול מה׳, בין אם האדם חושב שמה שקורה לו טוב או רע, ובין אם הוא שמח או עצוב. אפשר לכעוס על ה׳, לאהוב אותו, לצחוק איתו ואפילו ללכת נגדו, אבל אי אפשר ללכת בלעדיו. ההתחלה של הכול היא שאין לאדם עסק עם שום בריה או סיבה בעולם, אלא רק עם הקדוש ברוך הוא, סיבת כל הסיבות. כשיש לאדם בעיה הוא פונה למעלה, אל העומד מעליו. משם עוברים לחלק השני: לדעת את טוב ליבו, כדי להיות רגוע ולבטוח באהבתו. בימים קשים אפשר לומר לעצמו שגם אם האדם אינו רוצה, הוא נתון לשליטתו המלאה של הקדוש ברוך הוא, ואולי לפחות ישחרר ולא יילחם.

חלק ותועלות הביטחון בעבודת ה׳

אחת מתועלות הביטחון בעבודת ה׳ היא מנוחת הנפש מן הדאגות, וכך יכול בעל הביטחון להתמסר לעבודת ה׳. מי שעושה את ההשתדלות הפשוטה שלו, ברוחניות ובגשמיות, אין נפקא מינה אם יש בחשבון עשרה מיליון או חוב: זה אינו שלו, והוא צינור לשפע שה׳ מעביר דרכו. כך יורד האדם מן הדאגה. לפעמים אפילו בזמנים קדושים, כמו שבת וחג, היצר יכול להכניס מחשבות על הרכב ועל המשכורת, ואת המחשבות האלה זורקים למצולות הים. תועלת נוספת היא שבעל הביטחון אינו תלוי בבני אדם ואינו מצפה לעזרתם. הבוטח בה׳ אינו מחניף לבני אדם ואינו מסכים עמהם בדבר שאינו עבודת ה׳. בעל הביטחון אינו מתיירא מבני אדם, והוא מרוצה ושמח במצבו ומחוסן מפני ההשפעות הרעות של הממון.

חלק זלחלק את היום בין תפילה לביטחון

טוב שיהיה לאדם זמן קבוע לווידוי, שבו הוא יושב ומצטער, מבקש סליחה מן הקדוש ברוך הוא, מתחרט ובוכה על חטאו, ובשאר הזמן אינו עוסק בזה ואינו דואג. כך אפשר לחלק את היום כשיש צרה או כאב: בזמן התפילה, או כשכואב במיוחד, מתפללים תפילה מיוחדת מתוך הצער והקושי, ובשאר היום משאירים מקום למחשבה שהקדוש ברוך הוא יודע מה הוא עושה. העצה הזו נאמרת על חיי היום־יום, ולא על מקרים יוצאי דופן שבהם האדם נמצא בצער גדול מאוד. מי שאינו רוצה שום ייסורים, לא כאלה ולא כאלה, איך יגדל? כך גם מי שמתפלל על שלום בית: כשהוא הולך כל היום ממורמר על חלקו, קשה לו להגיע לשלום. אם קודם יקבל באהבה שה׳ בחר עבורו את האישה, הילדים והעבודה הטובים ביותר, רק אז ילך לבקש עוד חן ועוד שלום.

חלק חהבוטח באדם והבוטח בה׳

אי אפשר להשתחרר מדאגות בלי לבטוח בה׳, כי מי שאינו בוטח בה׳ בוטח באדם, בעבודה אחרת, בחוכמתו או בכוחו. בחובת הלבבות כתוב שמי שבוטח בדבר אחר, ה׳ מסיר ממנו את השגחתו ועוזב אותו ביד מי שבטח בו. על אלה נאמר: "כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים", ונאמר: "ארור הגבר אשר יבטח באדם". על הבוטח בה׳ נאמר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה׳", והוא יודע שהפרנסה רק ממנו. הבוטח בחוכמתו ובתחבולותיו מתייגע לחינם, כי ה׳ קובע כמה ממון יהיה לאדם. שלמה המלך אומר: "כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם", ועל הבוטחים בה׳ נאמר: "כפירים רשו ורעבו, ודורשי ה׳ לא יחסרו כל טוב".

חלק טהחפץ חיים, הגוזלים והסולם

הכרת הטוב לחפץ חיים גדולה מאוד: הוא הציל כל אחד ממאות אלפי דיבורים פוגעים. מסופר על אדם שלא היו לו ילדים שנים רבות, ובא לצדיק לשאול מדוע. הצדיק אמר לו: מאחורי ביתך היו גוזלים שעלו בסולם קטן לשתות מים, יום אחד הזזת את הסולם, הגוזלים בכו לה׳ שאינם יכולים להגיע למים, ובאותו רגע נגזר עליך שלא יהיו לך ילדים. הצדיק אמר לו ללכת ולהחזיר את הסולם למקומו. מכאן כמה חשוב לא לפגוע באף בריה של ה׳, וכל שכן ביהודי: מילה לא טובה שיוצאת מן הפה, בכעס, בהקפדה או בהערה, יכולה לפגוע בלבו של אחר.

החפץ חיים כותב בספרו שמירת הלשון שמי שמרגיל את עצמו להיות זהיר בלשונו, שלא לספר בגנות חברו, שלא לגרום לו שיאבד את מחייתו, שלא להלבין את פניו ושלא להחזיק מחלוקת, נשמר ממילא גם מגזל ומגניבה, כי כבר קיבל על עצמו שלא לגרום רעה אפילו בדיבור. לפי החפץ חיים, מי שנזהר כך נעשה בהרחב הזמן נקי מכל העוונות שבין אדם לחברו. גם עם הילדים הזהירות גדולה מאוד. מבוגר בעיני ילד הוא כל העולם, ומילה של אבא שלא במקום כואבת לו מאוד. כלפי הילדים מתנהגים בהמון חמלה, חיוך וזהירות, כדי שדיבור, פרצוף או תנועה לא יגרמו להם צער. האישה היא כמעט היחידה שיכולה לדבר עם בעלה באמת בגובה העיניים, יותר מלקוח או מחבר.

חלק יעוונות שבין אדם לחברו

בפסוק "סור מרע ועשה טוב", "סור מרע" נאמר על כלל העוונות שבין אדם למקום, ו"עשה טוב" על כלל רמ״ח מצוות עשה. החפץ חיים כותב שהכתוב הקדים את השמירה מן העוונות שבין אדם לחברו, כי הם כוללים את שניהם: העובר עוון שבין אדם לחברו עובר על רצון ה׳ שציווה על כך, וגם עושה עוולה לחברו. החפץ חיים כותב עוד שמי שאינו נוצר את לשונו מתרבים עליו עוונות וחטאים רבים שמשתלשלים מן העוון הזה, ושנצירת הלשון היא שורש לרוב העוונות שבין אדם לחברו ולכמה עוונות שבין אדם למקום. עבירה כלפי שמיים היא רק כלפי שמיים, אבל מי שמצער את חברו מצער גם את ה׳ באופן ישיר, כמו שנאמר: "בכל צרתם לו צר". חז״ל במסכת ערכין האריכו בגנות עוון לשון הרע ובעונשו, ומדבריהם משמע שהוא חמור מאוד בעצמו, מלבד מה שמשתלשל ממנו.

חלק יאשמירת הפה והשלום

דעת הצדיקים היא להימנע מפגיעה באף בריה, גם באישה וגם בילדים, ומכל דיבור של כעס, זלזול או חוסר כבוד. מי שמצליח בכך זוכה לשלום שגורם לכל הברכות, וכשהוא יוצא מן הבית קל לו הרבה יותר ליישם זאת. מי שבולם את פיו, כוחו תולה ארץ על בלימה.

הסיפורים שסופרו בשיעור

הסולם של הגוזליםהאר״י · מתחיל בשיעור ב-30:55

המסלול ממשיך

שיתוף השיעור

חיפוש באתר

התוצאות מתעדכנות תוך כדי הקלדה. חץ למטה ולמעלה עוברים בין התוצאות, ו-Enter פותח.

↑↓ מעברEnter פתיחהEsc סגירהכל התוצאות בעמוד החיפוש