חסד, בלימת הכעס, ביטחון וכוח הבושה
מוסר השיעור: בנימין לוריא

יתום ויתומה נותנים את כל מה שחסכו לחתונתם כדי להציל את מי שהיה טוב אליהם, ומן השמיים זוכים לחתונה ולהבטחת עושר. ההתאפקות מכעס והעברת ההקפדה מן הלב מביאות סבלנות מן השמיים ואריכות ימים. הביטחון מתחיל בידיעה ברורה שאין לאדם עסק עם אף נברא ועם אף מצב, אלא עם הקדוש ברוך הוא לבדו, ולפעמים הפתרון הוא לקבל את החיים באהבה. שמירת הלשון והזהירות בכבוד הבריות מגיעות עד רגישות בלב כלפי כל נברא, ואפילו כלפי דג.
חלק איתום ויתומה חוסכים לחתונה
בחור יתום בשם יהודה גדל אצל בעל מלאכה פשוט, שגידל אותו כמו ילד שלו. כשהגיע לגיל שש עשרה נשלח לחפש עבודה אצל עשיר, כדי לחסוך לקראת חתונה. הוא מצא גביר שאצלו יכול היה לחסוך כחמישים רובל זהב בשנה. בעל המלאכה, כששמע כמה טובים התנאים, ויתר על עזרתה של נערה יתומה שגדלה בביתו, וגם היא הלכה לעבוד אצל אותו גביר. השניים עבדו קשה, ביושר ובאמונה, והפקידו את חסכונותיהם בכספת שבבית הגביר. אחרי למעלה משנה פרצה שריפה גדולה ששרפה את הבית והשדות, והכסף אבד כליל. הגביר קיבל באהבה את מה שקרה כרצון האלוקים, ושחרר אותם לחפש עבודה במקום אחר. הם הלכו יחד לעיר הגדולה ומצאו עבודה אצל סוחר נודע.
אחרי שנה דפקה בדלת קבוצת עניים רעבים, והסוחר, שהיה בעל חסד, הכניס אותם. בין העניים בבגדים הקרועים זיהה יהודה את הגביר הראשון. מאז השריפה ברח מפני הנושים והשאיר את אשתו וילדיו, ומאה רובל זהב היו מספיקים לו לשכור דירה, לסלק חובות ולפתוח עסק קטן. יהודה הציע ליתומה שכל אחד מהם ייתן את חמישים הרובלים שחסך. היא הסכימה, בתנאי שיבטיח לשאת אותה לאישה, והוא הבטיח. הם נתנו לו את מאה הרובלים, והסוחר כעס על שנתנו את כל מה שעבדו בשבילו שנה, וגירש אותם.
חלק בהחתונה ביער והמתנות שהתקיימו
השניים יצאו לשבילי היער לבקש מה׳ עצה, ופגשו את הבעל שם טוב הקדוש בכרכרה עם צדיקים. הבעל שם טוב העלה אותם לעגלה, עשה להם חופה, והצדיקים חיתנו אותם בסעודה עם ריקודים. בסיפור המקורי היו אלה אברהם, יצחק ויעקב אבינו, בלי שאמרו להם מי הם. צדיק אחד נתן במתנה את הריחיים שבכפר, אחר את הבית והפרדס, ואחרים מאות מטבעות זהב. ריחיים לא היו שם, אבל יהודה האמין בליבו שהדברים קדושים ויתקיימו. בהמשך דרכם שמעו צעקות הצילו והוציאו מבור של ביצה זקן גוסס: הדוכס של הכפר, שהשתכר בחתונת בתו ונפל לבור. בהכרת טובה נתן להם הדוכס את הריחיים, בנו הבכור את הבית והפרדס, ובתו ובנו השני מאה לירות זהב כל אחד. הזוג חי באושר ובכבוד, ולא הפסיד דבר מהמצווה והחסד.
חלק גהתאפקות מכעס ותולה ארץ על בלימה
על כל תחושה קטנה של כעס, הקפדה או עצבות בלב, ובפרט בשבת, עושים תשובה, גם על הרגשה ומחשבה ולא על מעשה בפועל בלבד. בספרים הקדושים מבואר שההתאפקות היא מדרגה גבוהה יותר מלא לכעוס כלל: מי שכבר נוסה ועוצר את עצמו מתאמץ עוד יותר לכבודו של ה׳. על כל רגע של התגברות, שתיקה וסבלנות מודים לקדוש ברוך הוא, כי הוא שווה את כל העולם, כמו שנאמר: "תולה ארץ על בלימה". הבלימה אינה עצירה קלה במקום, אלא עצירה כשקשה: הכעס עולה ללב ולמחשבה, ואף על פי כן האדם בולם. מכאן התפילה לזכות לנפש רגועה שאינה קופצת מכל דבר, כלשון התפילה: "ונפשי כעפר לכל תהיה".
העצה העיקרית היא להתנהג תמיד בסבלנות ובסלחנות, ואז האדם אינו מגיע לכעס כלל. מי שמתנהג כך זוכה גם בשמיים לסבלנות גדולה: כשהוא עובר עבירה, אין דנים אותו מיד, אלא מחכים ברחמנות ובסלחנות, ובודקים את העניין רק אחרי שעברה הרתיחה. כשהקדוש ברוך הוא מנסה את האדם בכעס ובטרוניה, והאדם סבלני ומאריך אף, הוא עושה לעצמו חסד ורחמים אין סופיים. על כל חטאיו האדם יכול לומר לקדוש ברוך הוא: "גם אני שתקתי, גם אני הארכתי אף וקיבלתי באהבה את הטעות, האריך אף גם אתה עמי, עשה עמי חסד וראה את הטוב שאני רוצה לעשות בעולם".
חלק דלדבר בנחת ולהעביר את ההקפדה
ההרגל לדבר בנחת נלמד מן הפסוק בקהלת: "דברי חכמים בנחת נשמעים מזעקת מושל בכסילים". מי שרוצה להשפיע על אדם שעשה שלא כהוגן, ואומר לו מתוך כעס, אינו מועיל. בספר מעלות המידות כתוב שתוכחה מתוך כעס אינה מתקבלת על הלב, ובגמרא במסכת גיטין נאמר: "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו". הזהירות היא גם מן ההקפדה, ולא מן הכעס בלבד. אדם יכול להצליח להתאפק בחוץ, ובלב עדיין לומר על חברו: מה קורה עם האדם הזה. גם את ההקפדה הזאת מנקים מן הלב: האדם אינו יודע את סיפורו של האחר, מאין בא ולאן הוא הולך, ולכן חושבים עליו טוב.
מי שמנקה את ההקפדה מליבו זוכה לאריכות ימים. בגמרא במסכת מגילה מובא שרבי עקיבא שאל את רבי נחוניא הגדול במה האריך ימים, ואחת מתשובותיו הייתה שמימיו לא עמד על מידותיו והיה ותרן בממונו. שם בגמרא במסכת מגילה אמר רבא: "כל המעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו, שנאמר: נושא עון ועובר על פשע", כלומר למי נושא עון, למי שעובר על פשע. עוד מובא שם שתלמידיו של רבי זירא שאלו אותו במה האריך ימים, והשיב: "מימי לא הקפדתי בתוך ביתי... ולא ששתי בתקלת חבירי". מכאן הבקשה לסליחה על כל הקפדה, והתפילה לזכות ללב טוב על כולם: לפרגן, ולשמוח בשמחתו של יהודי אחר כאילו היא שמחתו של האדם עצמו.
חלק השער הביטחון בחובת הלבבות
בספר חובת הלבבות לרבנו בחיי, השער הרביעי הוא שער הביטחון. אחרי השער הקודם, על חיוב קבלת עבודת האלוקים, מביא המחבר את מה שעובד ה׳ צריך יותר מכל הדברים: "הביטחון עליו בכל דבריו, בעבור מה שיש בו מן התועליות הגדולות בענין התורה ובענין העולם". פירוש הדבר שהעיניים אינן מסתכלות לצדדים, למטה או לאחור, אלא רק למעלה. גם כשאנשים עשו ואמרו והיו סיפורים, הסיפור היחיד הוא הסיפור עם ה׳, בעניינים רוחניים וגשמיים, ברפואה ובעצות. התפילה היא שיוסר מן האדם לב האבן ויהיה לו לב בשר, שאוהב את הקדוש ברוך הוא ומאמין בטוב ליבו, מתוך ביטחון אמיתי, תמימות ויושר לבב.
חלק וההתחלה של הביטחון: אין עסק אלא עמו
בביטחון יש שני שלבים. הביטחון עצמו הוא המנוחה בטוב ליבו ובהשגחתו של ה׳, הידיעה שהאדם נמצא בידיים החכמות, הטובות והרחמניות ביותר, וזה החלק השני. החלק הראשון הוא להשריש בלב ידיעה ברורה עוד לפני שהאדם חושב כמה ה׳ טוב אליו. לפעמים אדם חושב שהוא חכם ורחמן יותר מן הבורא, ואפילו מתגאה עליו, כמו אחד מן הגויים שהתגאה על הבורא, והקדוש ברוך הוא הכניס לו יתוש קטן לאוזן. כמה מצחיק לחשוב שיש לאדם בעלות או שליטה על דבר כלשהו. ההתחלה של הכול היא לדעת שאין לאדם עסק עם אף נברא ועם אף מצב בעולם, אלא עמו יתברך בלבד. כשכואב או חסר, אפשר להרים עיניים לשמיים ולשאול בענווה: מה עושים. הרבה פעמים הפתרון אינו פתרון הבעיה אלא פתרון הלב, נוכחותו של האדם בתוך המצב.
חלק זהצדיק העני והבעל שם טוב
על הבעל שם טוב הקדוש מסופר שבא אליו תלמיד חכם ירא שמיים, מקפיד על קלה כבחמורה, והתאונן: "אין אוכל ואין פרנסה, אני לומד תורה כל היום במסירות נפש, האם ה׳ אינו רואה שאני משתדל?" הבעל שם טוב שלח אותו לחפש אדם בכפר רחוק. זקן בן למעלה ממאה סיפר לו שהאיש היה רודף יהודים ומוסר, ונפטר לפני ארבעים שנה. כשחזר שאל אותו הבעל שם טוב בן כמה הוא, וענה: שלושים ותשע. אמר לו הבעל שם טוב שהאדם ההוא הוא הוא עצמו. הקדוש ברוך הוא ברחמיו זיכה אותו להיות תלמיד חכם ובעל מידות, עם אישה וילדים, ולכפר את הכול בעוני בלבד. מכאן העצה שנתן לו: להתענג על התורה, לקבל את החיים באהבה ולחייך.
לפעמים הדרך היא לקבל את החיים באהבה: את בן הזוג, את הקושי, ולדעת שהקדוש ברוך הוא יודע מה הוא עושה ושהוא טוב לב, במקום להתנגח עם הבעיה שוב ושוב. אם ה׳ ירצה, יהיה יותר. החיים שיש לאדם מתוקים וטובים, ונשלחו באהבה וברחמים כדי לתקן בעולם הזמני הזה את מה שטעון תיקון. אפשר להתפלל ולבקש רחמים, ואפשר גם לקבל, ושהעיניים יהיו נשואות רק אליו. מכאן התפילה שה׳ יציל את האדם מן הכעס ומן הקפדנות, ויטע בליבו ענווה, סבלנות ואורך רוח, ושכל עוון יכופר בצדקה, באהבת ישראל ובהעברה על המידות, ולא בייסורים.
חלק חנצור לשונך מרע
בספר שמירת הלשון מביא החפץ חיים את הפסוק בתהלים: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע". המפרשים פירשו ש"החפץ חיים" הוא מי שרוצה את החיים הנצחיים בעולם הבא, ו"אוהב ימים לראות טוב" הוא הטוב בעולם הזה, שהוא רק בחינת ימים לעומת הנצח. החפץ חיים שואל למה ייחד הכתוב דווקא את עוון הדיבור מכל מצוות התורה.
בעוון הדיבור עוברים על לאווים ועשין רבים, מה שאין כן בשאר העבירות. בפשט הכתוב רמז דוד המלך לשמירה מן העבירות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום, ועל כל העבירות שבין אדם לחברו יעץ לנצור את הלשון, ועל ידי כך יהיה האדם זהיר בכל: שלא לכעוס על חברו, שלא להתגאות עליו, שלא לדבר עליו רע ושלא לפגוע בו ולבייש אותו.
חלק טכוח הבושה: סיפור הדייג
כוחה של בושה נלמד מסיפור על דייג שהעלה דג מן הנהר וחתך את זנבו, כפי שהיו עושים כדי שלא יברח, ואחר כך התחרט, ראה שהדג קטן מדי והשליך אותו חזרה. חודשים פרס את הרשת ולא עלה בה אפילו דג אחד. הוא נסע אל הרבי הקדוש רבי יהודה צבי מסטרטין, שחזר ושאל אותו אם עשה משהו בנהר, עד שנזכר בדג. אמר לו רבי יהודה צבי: כיוון שחתכת את זנבו גרמת לו בושה מן הדגים האחרים, ולכן הסית את כל הדגים להתחבא מפניך. הדג יודע שסופו להישחט ולהיאכל, ובכל זאת הבושה היא שהעירה אותו. רבי יהודה צבי שלח אותו לפרוס את הרשת במקום אחר, שם הדגים מתחבאים, ומכאן נלמד כמה גדול כבוד הבריות.
חלק ירגישות בלב לכל נברא
אם כך הוא בדג, כמה גדולה הזהירות בכבודו של אדם. הדרך המעשית היא שהמילים יהיו יפות ומתוקות, בלי להכעיס ובלי לקומם אף אדם בדיבור. מעבר לשמירה מלשון הרע ומכעס, התפילה היא לזכות לרגישות בלב לזולת: לדג, לחתול, לציפור, לחבר, לבת הזוג ולילדים. הרגישות הזאת מגיעה גם אל האדם עצמו, שיתייחס לעצמו יפה, בלי להתעלל בעצמו ובלי לצער את עצמו.
